תביעת לשון הרע

גם התבטאויות ברשתות חברתיות עשויות להיחשב לשון הרע

ככל שהשנים חולפות, מתבהרת מגמה מדאיגה. השיח ברשתות החברתיות נעשה מקוטב מתמיד ומתאפיין בתרבות דיון מתלהמת, אלימה ובאי סובלנות מוחלטת. כאשר הפלטפורמות הדיגיטליות הופכות לזירות המרכזיות לחילוקי דעות מרים, דיונים מתדרדרים במהירות להשמצות ודברי בלע. רובנו נוטים להאמין כי באינטרנט הכול מותר וכי התבטאויות שלנו ברשתות החברתיות דינן כשיחה נמרצת בין חברים. האמת הפשוטה היא שהרשתות החברתיות מהוות כלי פרסומי לכל דבר ועניין. כפועל יוצא מכך, כל התבטאות מבזה ופוגענית שלנו עשויה לחשוף אותנו לתביעות לשון הרע. כאן, נראה מהן ההשלכות של דברי לשון הרע בפייסבוק וברשתות החברתיות השונות ובאילו מקרים פוסט שפגע בנו אכן יכול להוות עילה לתביעה.

פגיעה בשם הטוב? לא תמיד נכון לרוץ לבית המשפט

הזכות לשם טוב היא אחת הזכויות היסודיות והרגישות ביותר במשפט ובחברה. כאשר אדם חש כי כבודו נפגע על ידי פרסום משמיץ, התגובה הטבעית והמיידית היא לפנות להליך משפטי, להגיש תביעת לשון הרע ולדרוש פיצוי והכרה בפגיעה שנגרמה. אולם, ההיגיון המשפטי הפשוט, המורה כי יש לתקוף כל עוולה משפטית, אינו תמיד תואם את ההיגיון המעשי והאסטרטגי. המאמר הנוכחי אינו בא לטעון כי יש לוותר על הגנה מפני דיבה, אלא להדגיש נקודה מכרעת: גם במקרים בהם קיימת עילה ברורה ומוצקה לתביעה, ההחלטה לנהל הליך משפטי עלולה להתגלות כטעות חמורה.
תביעת לשון הרע היא הליך בעל מאפיינים ייחודיים, השונה במהותו מתביעות אזרחיות רגילות. במקום לעסוק בנזק ממוני שקל לכמת ולאמוד אותו, הוא עוסק בנזק לא ממוני, מופשט ורגשי, המעמיד את התובע והנתבע תחת זכוכית מגדלת ציבורית ומשפטית. לעיתים, עצם הגשת התביעה משיגה את ההיפך מהמטרה המקורית – במקום להשיב את השם הטוב, היא מעניקה לפרסום הפוגע במה נוספת, מאריכה את חייו הציבוריים ומחייבת את התובע לחשוף פרטים אישיים ורגישים, אשר היו נשארים חסויים אלמלא ההליך המשפטי. כלומר, בית המשפט הופך לא רק לזירה לבירור האמת, אלא גם למכשיר להפצה מחודשת ומורחבת של הטענות הפוגעות.

תביעת לשון הרע כחרב פיפיות: כשההליך המשפטי גורם יותר נזק מתועלת

ההחלטה להגיש תביעת לשון הרע אינה רק שאלה משפטית, אלא בראש ובראשונה שאלה אסטרטגית. ההליך המשפטי, מעצם טבעו, דורש חשיפה, בירור מעמיק ועימות פומבי. במקרים רבים, הנתבע, אשר עומד בפני תביעה, ינקוט בקו הגנה אגרסיבי הכולל ניסיון להוכיח את אמיתות הפרסום (הגנת "אמת דיברתי") או לפחות להצביע על האינטרס הציבורי שבפרסומו. מהלך זה כרוך בחקירות נגדיות קשות, בהצגת ראיות מביכות ובחשיפת פרטים אישיים, כלכליים או מקצועיים של התובע, שאינם רלוונטיים לכאורה לעצם הפרסום המקורי, אך נועדו לערער את אמינותו או את שמו הטוב.
במילים אחרות, התובע, שבא לבקש צדק והשבת כבודו, מסתכן בכך שהדיון המשפטי יהפוך למשפט על חייו, על מניעיו ועל התנהלותו הכללית. התקשורת והציבור, המלווים הליכי דיבה מתוקשרים, מקבלים במה נוספת לדיון בטענות הפוגעות, והשם הטוב של התובע נגרר שוב ושוב לשיח הציבורי, לעיתים באופן חמור ומזיק יותר מהפרסום המקורי. חרב הפיפיות טמונה בכך שהתביעה, שנועדה להגן על השם הטוב, הופכת למנגנון שמנציח את הפגיעה ומרחיב את תפוצתה. הניצחון הפורמלי בבית המשפט, בדמות פסיקת פיצויים, עשוי להתברר כניצחון פירוס, כאשר הנזק התדמיתי והאישי שנגרם במהלך ניהול התיק עולה לאין שיעור על כל סעד משפטי שניתן לקבל. זוהי ההכרה המרה שחלק ממי שהגישו תביעת לשון הרע גילו בדיעבד, כאשר היה מאוחר מדי לסגת.

משפט קסטנר: כשהמדינה תבעה דיבה והפסידה

מקרה קלאסי הממחיש את סיכון "חרב הפיפיות" בתביעת לשון הרע הוא משפט קסטנר הידוע. ד"ר ישראל קסטנר, שהיה דמות מפתח בהנהגת יהדות הונגריה בשואה ולאחר מכן בכיר במפא"י ובמשרד המסחר והתעשייה, נתבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה דאז, בשם מדינת ישראל, בעקבות פרסום של מלכיאל גרינוולד. גרינוולד טען בעלון שהפיץ כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים והיה אחראי באופן עקיף למותם של יהודים רבים, בין היתר באמצעות עסקת "רכבת קסטנר".

המדינה, שהגישה את התביעה על מנת לטהר את שמו של קסטנר ולסתום את הגולל על הטענות הקשות, ציפתה לניצחון מהיר וברור. אולם, ההליך המשפטי הפך עד מהרה ממשפט לשון הרע נגד גרינוולד למשפט פומבי נגד קסטנר עצמו ונגד התנהלות הממסד הציוני בשואה. במהלך הדיונים, נחשפו עדויות קשות ומורכבות על עסקאות שניהל קסטנר עם בכירים נאצים, והשופט בנימין הלוי קבע בפסק דין דרמטי כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" וכי גרינוולד הצליח להוכיח את אמיתות חלק מהטענות.

התוצאה הייתה הפוכה לחלוטין מהמטרה המקורית: במקום לנקות את שמו של קסטנר, פסק הדין הפך אותו לסמל לבגידה ושיתוף פעולה בעיני חלקים נרחבים בציבור, וגרם לטלטלה פוליטית וחברתית עמוקה. למרות שבית המשפט העליון זיכה מאוחר יותר את קסטנר ממרבית ההאשמות, הנזק התדמיתי והאישי היה בלתי הפיך. קסטנר נרצח זמן קצר לאחר פסק הדין המחוזי, והמקרה נותר דוגמה כואבת לאופן שבו תביעה שנועדה להגן על כבוד, מובילה לפגיעה קשה יותר ולחשיפה בלתי רצויה של פרטים טעונים ורגישים.

נתניהו נגד אולמרט: ניצחון בקרב והפסד במלחמה על התדמית

דוגמה עכשווית יותר לסיכונים הטמונים בתביעות לשון הרע מגיעה מהזירה הפוליטית הישראלית. בשנת 2021 הגיש ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תביעת לשון הרע נגד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לאחר שזה האחרון כינה את נתניהו ובני משפחתו "חולי נפש". התביעה הוגשה על סך מיליון שקלים, והדגישה את הפגיעה הקשה שנגרמה לכבוד המשפחה ולשם הטוב של התובע.
מבחינה משפטית פורמלית, נתניהו אכן ניצח. בית המשפט פסק לטובת התובע פיצויים בסך 62,500 שקלים, והכיר בכך שהאמירות של אולמרט חרגו מגבולות הביקורת הלגיטימית ועלו כדי לשון הרע. אולם, הניצחון המשפטי הזה הושג במחיר ציבורי ואסטרטגי כבד. במהלך הדיונים המשפטיים, נדרשו נתניהו ובני משפחתו להעיד ולחשוף פרטים אישיים ורגישים ביותר על אודות מערכות היחסים בתוך המשפחה, התנהלותם הכלכלית והבריאותית, ונושאים נוספים שהיו אמורים להישאר הרחק מעין הציבור.

הנתבע, אולמרט, ניצל את הבמה המשפטית כדי לחזור ולהדגיש את טענותיו, ואף להרחיב את הדיון הציבורי סביב נושאים אלה. התוצאה הייתה חשיפה תקשורתית נרחבת, אשר גרמה לפרסום נרחב של "רפש" אישי ומשפחתי, שפגע עמוקות בתדמיתם של התובעים. במקום שהתביעה תשיב את השם הטוב, היא למעשה סיפקה לנתבע ולמבקריו פלטפורמה חוקית להפצת פרטים מביכים. עבור איש ציבור ששמו הטוב הוא נכסו העיקרי, ניצחון כספי קטן זה עמד בניגוד מוחלט לנזק התדמיתי ארוך הטווח, מה שמעלה את השאלה האם בדיעבד, לא היה עדיף להבליג על האמירה ולמנוע את החשיפה הפומבית המזיקה.

אז מה כן לעשות? חלופות חכמות להליך המשפטי

ראשית, בפרט במקרים רגישים או כאלו המתנהלים בין בני משפחה או בנושאים הקשורים בצנעת הפרט, מין ומוסר – משרדנו מקפיד על הטלת חיסיון וניהול ההליך בדלתיים סגורות; כלומר, התיק סגור לכלל הציבור, פרטי הצדדים אינם חשופים ב"גוגל" והפרטים המביכים אינם דולפים החוצה.
בהינתן הסיכונים המשמעותיים הטמונים בתביעת לשון הרע, במיוחד עבור אנשי ציבור ודמויות מפתח, עולה השאלה מהן החלופות האפשריות להשבת השם הטוב. ראשית, יש לשקול את כוחה של תגובה ציבורית מיידית וממוקדת. במקרים רבים, הכחשה נחרצת, המלווה בעובדות ברורות, עשויה לנטרל את הפגיעה במהירות וביעילות, מבלי להיגרר להליך משפטי מתיש. תגובה זו שומרת על השליטה בנרטיב ומונעת מהצד השני את הבמה שמספק בית המשפט.

שנית, יש לשקול שימוש בדרכים חלופיות ליישוב סכסוכים, כגון גישור או בוררות, המאפשרים הגעה להסדר הכולל התנצלות פומבית או הסרת הפרסום, וזאת תוך שמירה על דיסקרטיות וצמצום החשיפה הציבורית. פתרונות אלו מאפשרים לתובע להשיג את מטרתו העיקרית – הפסקת הפגיעה והשבת כבודו – ללא הסיכון של הפיכת הדיון למשפט ראווה.

לעיתים, ההחלטה החכמה ביותר היא להפגין איפוק, להבין כי תביעה משפטית עלולה להעניק לפרסום הפוגע חשיבות ותוקף שאינם מגיעים לו, ובכך למנוע את הפיכת הפגיעה הקטנה לאסון תדמיתי גדול. יש לזכור: ניצחון בבית המשפט אינו תמיד שווה ערך לניצחון בדעת הקהל.