הוצאת דיבה ולשון הרע

אנשים רבים נפגעים מדי יום בגין הוצאות דיבה ולשון הרע. על פי התפיסה המשפטית החברתית, וכעולה מחוק איסור לשון הרע, מדובר בכל פרסום או אמירה אשר מטרתם להשפיל ולבזות אדם אחר. לשון הרע יכולה להתייחס למעשים המיוחסים לאדם, לתכונות בולטות במראהו או אישיותו, ביזוי נטייתו המינית, דתו, עדתו וכדומה. חוק איסור לשון הרע מעניק לנפגעים אלו הגנה אזרחית כנגד מוציאי דיבתם והם רשאים לדרוש פיצויים בעקבות לשון הרע כנגדם. 

מקורה של לשון הרע במערכת המשפט הישראלית יונקת גם מיסודות המשפט העברי. מדובר למעשה בכל עניין המבזה אדם אחר באופן של רכילות, הסתת אנשים לדבר לשון הרע, רמזים לגבי עניינים לא כשרים או נאים הקשורים לאדם וכדומה. כמו כן, פרסום פרטים שאינם נכונים, או פרסום אמת בצורה מגמתית על מנת להשפיע על הקוראים, נחשבים אף הם כלשון הרע.

לשון הרע

הסעיף הראשון בחוק איסור לשון הרע קובע כי אסור לפרסם דבר אשר עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה או לבוז, לבזות אדם בגין מעשים או התנהגות, להשפיל אדם בשל תכונות המיוחסות לו, לפגוע במשרתו של אדם או במשלח ידו, או לבזות אדם בגין תכונות שאינן תלויות בו (כגון גזע, מין, עדה, דת וכו').

המילה "עלול" בסעיף זה לחוק פותחת רבות מן התביעות העוסקות בהוצאת לשון הרע. פעמים רבות טוענים נתבעים כי הנפגע לא השכיל להוכיח את הנזק אשר נגרם לו כתולדה מהדברים האמורים. עם זאת, החוק קובע כי מדובר בדבר אשר "עלול" להביא לתוצאות אלו. אי לכך, גם במקום שהפרסום לא גרם לעוול מוכח, אך מדובר בסכנה ממשית לעוול שכזה (אשר מקורה פעמים רבות גם בכוונה מצידו של הנתבע), רשאי התובע לטעון לפיצויים ללא הוכחת נזק.

מהו המבחן האובייקטיבי?

חוק לשון הרע קובע כי על מנת לזהות הוצאת דיבה או לשון הרע, יש לבחון את הדברים במסגרת מספר קריטריונים. קריטריונים אלו מהווים למעשה את המבחן האובייקטיבי, אשר במהלכו בודק בית המשפט האם מדובר בלשון הרע על פי מידות מידה חברתיות.

דהיינו, על מנת שדברים ייחשבו כלשון הרע, עליהם להיות ברי השפעה על הציבור או על הקבוצה הקשורה לנפגע. לדוגמא, שיחה בין שני אנשים פרטיים הנערכת בחדר סגור איננה יכולה להוות עילה להוצאת לשון הרע של אחד כנגד השני. עם זאת, במידה והדברים נאמרו בעוצמה גדולה ושכנו של אחד מהמשוחחים שמע את הדברים, או אז קיימת לאחרון עילה להגשת תביעה כנגד חברו.

זאת ועוד, דברי לשון הרע נבחנים בבית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה. לדוגמא, הצגת אישה כמצליחנית ועצמאית בחברה החרדית עלולה לעמוד לה לרועץ במסגרת החברתית הנתונה. עם זאת, הצגת אותה אישה באותו אופן בחברה אחרת, יכול להיחשב כמחמאה.

מהן ההגנות העומדות לרשותו של הנתבע?

• הגנת אמת בפרסום – הגנה זו, אשר ידועה בעגה המשפטית כ-"אמת דיברתי", נטענת לא אחת על ידי נתבעים בתביעות העוסקות בלשון הרע. נתבע הטוען כי הגנה זו חוסה על דבריו, צריך להוכיח בבית המשפט כי אכן מדובר בפרסום אמיתי אשר יש לציבור עניין בהפצתו. כמו כן, הגנה זו איננה דורשת מהנתבע להוכיח תום לב. לדוגמא, ניתן לפרסם דברים קשים כנגד אדם גם בזדון (כל אימת שמדובר באמת ובעניין ציבורי). עניין ציבורי, על פי פסיקת בית המשפט, הינו דברים אשר פרסומם יביאו לשיפור חייו של הציבור או להענקת תועלת.

• הגנת תום הלב – הגנה זו הינה הגנה נפוצה במסגרת תביעות העוסקות בלשון הרע. על פי הגנה זו, נתבע רשאי היה לפרסם גם דברי שקרי המוציא לשון הרע כנגד אדם אחר, כל אימת שהדבר נעשה בתום לב.

• פרסום מותר – ישנם מסמכים ופרוטוקולים אשר נמנים כפרסומים מותרים על פי חוק 13 לחוק איסור לשון הרע. במסגרת הגנה זו חלים רשומות מטעם בית המשפט, וועדות הכנסת, ישיבות ממשלה, פרסומים ממלכתיים של רשות מקומית ועוד. לדוגמא, אמרות קשות כנגד נאשם בבית המשפט אינן יכולות להיחשב כלשון הרע.

פיצויים בגין לשון הרע, מהם?

תביעה בגין לשון הרע משתייכת למשפט האזרחי. אי לכך, במידה והיא מתקבלת, זוכה התובע בפיצויים. כפי שנאמר לעיל, תובעים בענייני לשון הרע אינם חייבים להוכיח נזק ממשי אשר נגרם להם, ודי בהוכחת פוטנציאל שכזה. בית המשפט, בבואו לפסוק פיצויים לתובע בגין לשון הרע, מתחשב במעמדו של הניזוק בחברה הסובבת אותו, בהשפלה אשר ספג האחרון בגין הדברים האמורים, בהיקף הפגיעה נשוא התובענה ובהשפעות העתידיות שלה על אורח חייו. לדוגמא, במידה ומפורסם על אישה חרדית כי היא איננה בתולה, עלול הדבר להסב לה נזק רב ובלתי הפיך.

בדומה לפסיקות רבות במערכת המשפט, כל מקרה נבחן באופן אמביוולנטי ולגופו. הפסיקה לא ציינה תעריפים מדויקים לפיצויים בגין לשון הרע, אך החוק גם איננו קובע רף מקסימאלי לכך. כמו כן, במידה והייתה התנצלות כנה מצידו של הנתבע, או במידה ופורסם תיקון לדברים במקום בולט לעין, קיימת לכך השלכה לגבי שיעור הפיצויים הנפסקים.

לשון הרע באינטרנט

אחד מהאמצעים הנפוצים ביותר להפצת לשון הרע הוא התקשורת. אי לכך, על פי חוק איסור לשון הרע, פרסום באמצעי המדיה מעמיד את האחריות כלפי הנפגע גם על כתפיו של אמצעי התקשורת (ולא רק על כתפיו של הכותב). לדוגמא, תביעה בעקבות כתבה בעיתון מסוים תוגש גם נגד הכתב וגם נגד מערכת העיתון (או בעליו). לעיתים ניתן לתבוע גם את עורך העיתון או האדם אשר היה אחראי על הפרסום בפועל.

כאן המקום לציין כי החוק מגדיר אמצעי תקשורת באופן הבא - עיתון כמשמעותו בפקודת העיתונות, שידורי רדיו וטלוויזיה. אי לכך, מעמדה של רשת האינטרנט עדיין לא מצא את מקומו בחקיקה מסודרת ועל כן בתי המשפט נוטים להתווכח רבות בעניין זה. החקיקה הבלתי מסודרת מביאה ליצירת פסיקות סותרות בין הערכאות השונות, וכל מקרה נבחן לגופו.

        להלן מספר סוגיות רלבנטיות לגבי דיני לשון הרע באינטרנט:

• אתרי חדשות באינטרנט – בפסק דין אשר ניתן בעניין זה קבע בית המשפט כי עסקינן בעיתון על פי משמעותו בפקודת העיתונות. אי לכך, נבחנו הדברים במסגרת המשפטית המוכרת, כאילו מדובר בעיתון מודפס. עם זאת, בפסיקה מאוחרת יותר אשר עסקה בנושא דומה, נקבע כי לא מדובר בעיתון על פי הוראות פקודת העיתונות. כיום, נוטים בתי המשפט להפריד בין העיתונים המקוונים לעיתונים הכתובים.
• חשיפת זהות טוקבקיסט או מגיב בפורום – בית המשפט העליון נדרש לדון בסוגיה זו לאחרונה. במסגרת פסק הדין נקבע על ידי השופטים כי לא תיחשף זהותו של כותב טוקבק אשר הוציא לשון הרע כנגד אדם אחר. השופטים כינו את זירת הטוקבקים במקרה זה כ"הייד-פארק וירטואלי".
• אחריות של מנוע חיפוש – בית המשפט המחוזי נדרש לדון בתביעה על סך 500,000 שקלים כנגד ענקית התקשורת גוגל. התובע טען כי בעת שרשם את שמו בסרגל החיפוש המפורסם, עלו באינדקס דברים אשר הוציאו את דיבתו. בית המשפט קבע בפסיקה זו כי מנוע החיפוש איננו אחראי לתכנים אליהם הוא מפנה, ומדובר במערכת אלקטרונית המשמשת כשחקן משנה במסגרת האינטרנטית. אי לכך, התביעה נדחתה.